חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

זכות השתיקה באספקלריה פלילית

זכות השתיקה

שתיקה היא לפעמים האמצעי הטוב ביותר להגיב או להביע דעה על דבר מסוים. יש "דברים שהשתיקה יפה להם", טען הרמב"ם ובדרך זו הראה למעשה כי שתיקה או הבלגה, לעתים מתפרשת כהפגנת כוח.

גם רבי עקיבא בחר לומר "סייג לחכמה שתיקה", ולא להיפך. לדידו, הדרך לחכמה עוברת בשתיקה נכונה ומושגת באמצעותה, ולא הפוך. זכות השתיקה היא האמצעי להשיג את הטוב.

מה לזה ולעולם המשפט?

מערכות משפטיות בעולם, וגם במדינת ישראל, חלוקות על החשיבות שיש להודאה של נחקר בחקירה פלילית ועל הדרך בה יש להתייחס אליה. בקרב משפטנים רבים קיימת ביקורת רבה על הרשעה על סמך הודאה בלבד, או כזו המסתמכת בעיקר על הודאת הנחקר ומעניקה לה משקל רב בכתב האישום. לא בכדי כונתה ההודאה "קיסרית הרשעות השווא" [1].

חקירה פלילית

השלב הראשון אותו כל חשוד בביצוע עבירה פלילית עובר הוא שלב החקירה הפלילית. בנקודה זו על החוקר לגלות האם הנחקר אכן ביצע את העבירה עליה הוא נחקר או לא. למעשה, מטרתו של החוקר היא להוציא מן הנחקר הודאה על ביצוע הפשע – הודעה מלאה, חלקית או "ראשית הודאה". למטרתו זו ישתמש החוקר בתרגילים ושיטות חקירה שונות על מנת להגיע להודאה ולסגור את תיק החקירה בהמלצה להגשת כתב אישום כנגד מושא החקירה.

שיטות חקירה נפוצות יכולות להיות הכנסת מדובב לתא המעצר אשר "מסייע" לחשוד לגבש את דרך הפעולה שלו בחקירה ומחלץ ממנו הודאה בביצוע עבירות שונות; הפעלת לחץ על הנחקר לבקש סליחה מקרבן העבירה ובכך למעשה להודות בחצי פה בביצועה; דיון על עסקת טיעון שבמסגרתה מודה הנחקר שביצע עבירה כלשהי ומשם כבר קל יותר להביאו לידי הודאה מלאה וכדומה.

מערכת המשפט הישראלית מייחסת להודאת נחקר משקל רב ביותר ומחשיבה אותה כראיה הטובה ביותר שניתן להשיג בהליך משפטי. לכן, הודאה של נחקר בביצוע עבירה המיוחסת לו, גם באופן חלקי, או לאחר הפעלת לחץ מצד החוקרים, תקשה מאוד על ההגנה עליו בבית המשפט.

הודאות שווא

בתי המשפט נוטים לדחות טענות על אודות ספק ממשי באמינות עדויות הנגבות מנחקרים משום נסיבות מסירתה ונוטים להרשיע חשודים גם כאשר הראיה הממשית היחידה בטענות התביעה היא הודאת החשוד. אמנם, לא בכל המקרים מתעלמים בתי המשפט מטענות הסנגורים בדבר הודאה שנמסרה בלחץ החקירה, אך ביחס למקרים בהם מרשיע בית המשפט על בסיס הודאה, כמות זו בטלה בשישים.

לא מעט מחקרים ברחבי העולם מתייחסים לתופעה של מסירת הודאות שווא בחקירה משטרתית [2]. הבולט בהם הוא "מיזם החפות" – תכנית שהופעלה בבית הספר על שם בנג'מין קרדוזו למשפטים בניו-יורק. מאז הופעלה התכנית, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, זוכו 305 מורשעים, רבים מהם נדונים לעונשים חמורים ביותר ואף למוות, בעקבות ממצאי DNA חדשים אשר הוכיחו את חפותם. ניתוח הנתונים מעלה כי ברבע מכלל מקרים אלו, הודאת שווא היא שהביאה להרשעתם [3].  ניתן להסיק משיעורן הגבוה של הודאות השווא, כי זוהי תופעה נפוצה שאחד ההסברים לה הוא לחץ מנטלי כבד משום חקירה ומעצר של חשודים, אשר לבסוף הוכחה חפותם.

ספרות אקדמית רחבה העוסקת בהודאות שווא והחשש מפני מסירתן משום לחצים פנימיים של הנחקר התפתחה בעקבות התובנות הללו. ספרות זו יודעת להצביע על גורמים כמו לקות שכלית, גיל, פערי תרבות, זמן החקירה, שימוש באמצעי חקירה מלחיצים, פגיעה בזכויות נחקרים וחשודים, הטעיות חקירה וכדומה, כגורמים להודאות שווא בקרב נחקרים ועלולים להוביל להרשעתם.

הלכת בית המשפט העליון

פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי לשם הרשעה המבוססת אך ורק על הודאת נאשם, נדרש "דבר מה נוסף". קרי, תוספת ראייתית המחזקת את הודאת הנאשם, כדוגמת ממצאים מזירת האירוע הידועים לחוקרים עוד לפני מסירת ההודאה וקושרים את הנאשם לזירה.

רוב רובה של החקירה המשטרתית במדינת ישראל מתמקדת בניסיון להביא להרשעת הנחקר על ידי גביית הודאה ממנו במהלך החקירה. באופן זה, זכות השתיקה והזכות להגנה מפני הפללה עצמית למעשה נדרסת. אמצעים להפעלת לחץ על הנחקר מופעלים לעיתים באופן שיטתי, ובראשם המעצר, והחקירה מסתיימת למעשה מיד כאשר נמסרת הודאה. בעניין זה, כתב דר. בועז סנג'רו כי ראוי היה ליישם בעניין זה את גישת המשפט העברי הגורסת כי "אין אדם משים עצמו רשע". קרי, אין להרשיע אדם ללא ראיית סיוע ואין לזקוף כנגדו את הודאתו [4].

גישה אחרת, של פרופ' מרדכי קרמניצר, מציעה לחלק את הנושא לשתי שאלות משנה עיקריות: (1) האם קיים סיכוי ממשי שהנחקר יודה בדבר שלא ביצע? (2) אם כן, מהו הסיכוי לזיכוי הנאשם לאחר מתו הודאה כזו?

לצערנו הרב, התשובה לשאלה השנייה היא ברורה – הסיכוי, אם בכלל קיים, שואף לאפס. אמנם, לרשות בית המשפט עומדים כלים אובייקטיביים לבחינת משקל ההודאה, אך כלים אלה (הן מבחן התאמת ההודאה והן מבחן סימני האמת הפנימיים) אינם מספיקים על מנת לאמת או להפריך באופן מוחלט את ההודאה. לא זו אף זו – אם חולצה ההודאה מנחקר על לא עוול בכפו, סביר שהחוקרים יגרמו לו להודות בדבר שיש בו סימני אמת פנימיים וגם תמיכה חיצונית כלשהי. וגם אם הודאת השווא נגרמת רק מלחצים פנימיים של הנחקר, ללא "עידוד" מהחוקרים, לא יהיה בכוחה של תוספת ראייתית קלה ("דבר מה נוסף קל כנוצה") כדי להפריך את ההודאה ולהתמודד סכנת הרשעת חף מפשע [5].

גם ההפרדה המקובלת בין "משפט זוטא" (בו נבחנת שאלת קבילות ההודאות) ובין המשפט העיקרי (בו נקבע משקל ההודאה), פועלת לרעת הנאשמים. היא יוצרת מצב בו בפועל יש לשופטים נטייה לקבוע כי ההודאה קבילה במשפט זוטא, ולעשות זאת בהסתמך על המשפט העיקרי. זאת משום שעל פי הניסיון, להכרעה הראשונה בדבר קבילות ההודאה יש משקל רב על ההחלטה הסופית. קרי, סיכויי נאשם שהודאתו התקבלה כקבילה (גם אם היא הודאת שווא) לזיכוי במשפט – קלושים עד בלתי קיימים [6].

על רקע מציאות זו, בה הרשעת חפים מפשע על סמך הודאות שווא היא לא משימה כל כך קשה במדינת ישראל, לא מפתיעות מסקנות ועדת גולדברג שהמליצו לשנות את הדין הישראלי בעניין זה.

אחרית דבר – על חשיבות הייעוץ המשפטי טרם הגעה לחקירה ראשונית

היות שהחוק המגדיר את משקל ההודאה או את התוספת הראייתית הנדרשת להרשעה טרם שונה, ובית המשפט נותר בעל שיקול דעת נרחב מאוד בעניין זה – עדיין עלולים נחקרים חפים משפע למצוא עצמם מורשעים ונשלחים לתקופות מאסר על פשע שלא ביצעו משום הודאה שנגבתה מהם שלא כדין.

זה המקום להזכיר כי בטרם כל הליך חקירה אליו אתם מוזמנים מכל סיבה שהיא, מומלץ ליצור קשר עם עורך דין פלילי מקצועי ובעל ניסיון, על מנת לגבש גרסה אחידה וסדורה של הדברים ובניית קו הגנה כבר בתחילת הדרך, בין אם בשימוש בזכות השתיקה ובין אם באופן אחר.

[1]  סנג'רו, בועז וליפשיץ, איתי (2010). הרשעה: רק פה אחד. עלי משפט ח', עמ' 341.

[2] פרויקט החפות מיושם כיום  במספר רב של אוניברסיטאות בארצות הברית ובעולם ומייצר כתיבה רבה בנושא זה. ראו למשל :JON B. GOULD, THE INNOCENCE COMMISSION PREVENTING WRONGFUL CONVICTIONS AND RESTORING THE CRIMINAL JUSTICE SYSTEM (2008); BARRY SCHEK, PETER NEUFELD &JIM DWYER, ACTUAL INNOCENCE: FIVE DAYS .TO EXECUTION AND OTHER DISPATCHES FROM THE WRONGLY CONVICTED (2000).

[3] הנתונים מתוך אתר האינטרנט של innocence project

[4] סנג'רו, בועז. "אין אדם משים עצמו רשע".

[5] קרמניצר, מרדכי. (1993). הרשעה על סמך הודאה בלבד – האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע? המשפט, א'. עמ׳ 205.

[6] שטרוזמן, אורי (1992). הגנת חשוד מפני הודאת שווא. המשפט, 2. עמ' 27.